מכירים ש"הצל של ההר גדול יותר מההר עצמו..."
הגיעה אליי מישהי לאימון בסערה
אני: מה שלומך יקירה?
היא: על הפנים, אני בלחץ אטומי, יש לי מליון דברים לעשות ואני לא מספיקה כלום
אני: מה הדברים שיש לך לעשות?
היא: לא יודעת, מלא
אני: אוקיי, בואי נכתוב את כל המשימות הפתוחות שיש לך
היא: אני חייבת לקנות לבת שלי בגד גוף לריקוד כי שלה אבד (רושמת: לקנות בגד גוף)
אני: מה עוד?
היא: כבר מלא זמן שלא דיברתי עם סבתא שלי והיא לא מרגישה טוב (רושמת: לדבר עם סבתא)
אני: מה עוד?
היא: אני צריכה להתקשר לבית הספר לשלם אגרה שנתית (רושמת: לשלם אגרת בית ספר)
אני: מה עוד?
היא: זהו, אלא הדברים שמלחיצים אותי כרגע, לא עולה לי עוד משהו
אני: כמה זמן את מעריכה שתיקח של משימה?
היא: לדבר עם סבתא שלי ולשלם אגרה זה כמה דקות בטלפון, ולקנות בגד גוף אני צריכה זמן למצוא לנסוע לעיר.
אני: יש עוד דרך להשיג לילדה בגד גוף מבלי לנסוע לעיר?
היא: האמת, אם אני שולחת שאלה בפייסבוק של הקיבוץ בטוח למישהו יהיה לתת
אני: ויש עוד אופציה?
היא: מישהי אמרה לי שיש אתר אינטרנט מעולה לרכישת בגדי ריקוד שמזמינים והמשלוח מגיע למחרת עם שליח
אני: בואי נפתח יומן ונשבץ את שלוש המשימות – מתי תוכלי לעשות אותן?
היא: כשנסיים את הפגישה אני יכולה לסיים עם הכל, שני טלפונים והזמנה באתר.
אני: מקסים, ואיך תרגישי כשתסיימי הכל?
היא: הקלה מטורפת, וואו, ממש עזרת לי, תודה רבה.
היופי שבפשטות...
לפעמים, יש משימה אחת שאנחנו "מחזיקים בראש" והיא מייצרת לנו חווית "הצפה" של עומס גדול
וכל מה שאנחנו צריכים זה לעצור, לכתוב, לתכנן ולעשות.
דברים שאנחנו "מחזיקים בראש", תופסים הרבה יותר "רוחב פס" מאשר כשהם כתובים על דף, ועוד פחות כשהם משובצים לנו ביומן.
ואל תאמינו לאף מילה... פשוט תנסו בעצמכם ותראו אם עובד לכם.
הערות