השבוע העברתי כמה הרצאות,
בסוף אחת ההרצאות ניגשה אליי מישהי (עם אור בעיניים) ואמרה לי:
״כשסיפרת על הבת שלך, הרגשתי שאת מדברת עליי. אני מאובחנת עם הפרעת קשב ולקות למידה.
אמא שלי שנים לא הצליחה להתמודד איתי וכל הזמן כעסה והתאכזבה ממני. במשך שנים הלכתי בהרגשה שאני ילדה נוראית ולא מוצלחת.
רק בגיל מאוחר, אמא שלי למדה לקבל אותי כמו שאני ולראות את הצד הטוב שבי, אבל אני נותרתי עם הרגשה שאני לא שווה שמלווה אותי יום יום.
מה שהסברת להורים כל כך חשוב!!
חבל שהבעל שלי לא היה בהרצאה - אולי הוא היה מצליח לגלות יותר הבנה וחמלה כלפי הקשיים שלי ולא לשפוט ולתייג אותי..."
אימהות, אבות, אנשי חינוך, אנשים (!)...
יש לכם כוח עצום שיכול להרוס או לבנות.
מאחורי כל התנהגות שלילית עומד צורך שלא נענה ו/או קושי אמיתי.
ילדים לא צומחים ומתפתחים תחת ביקורת ופרשנות שלילית למעשים שלהם.
מילים קשות יכולות להיות הרסניות לטווח ארוך.
ילדים צומחים מהעצמה, מהתפעלות, מתחושה שהם שווים. ילדים צומחים מהעוצמות שלהם, מהמתנה שהם לעולם.
ואם אתם לא מצליחים לפעול בצורה הזו, אז תטפלו בעצמכם, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מאשר לשלוח את הילד לטיפול.
זה המסר שאני מעבירה בהרצאות וזו ההמלצה הכי כנה שאני יכולה לתת לכם באהבה גדולה.
ויש גם בונוס לדרך הזו - התפתחות וצמיחה אישית מובטחים.
הערות