כשאני נפגשת עם הורים וילדים, מאוד קל לראות מהצד טעויות שאנחנו עושים.
אני רוצה לשתף אתכם במוקשים שאנחנו נופלים אליהם (לרוב מבלי לשים לב ובטח ללא כוונת זדון) שפוגעים בילד שלנו.
מוקש #1 ציניות
ילדים לא מבינים ציניות.
כתוצאה מזה, ציניות הופכת ל"נבואה שמגשימה את עצמה" ובונה לילד את התפיסה שלו כלפי עצמו.
לילדים יש תפיסה קונקרטית ולא מופשטת.
הם לרוב לא מצליחים לפרש את ההערות הציניות ומתייחסים אליהן כפי שהן נאמרות.
לדוגמא - הורים שקוראים לילד שלהם בשם חיבה ״תחמני״, אמנם משתמשים בזה בצורה סלחנית ומחויכת, אך בפועל גורמים לילד לתפוס את עצמו כתחמן. בהתאם לכך הוא עשוי להתנהל בעולם.
הורים שקוראים לילד שלהם - פת״ח, חמאס, חיזבאללה, ושלל "מחמאות" נוספות מהסוג הציני הזה, בלי שהם מודעים לענין, עלולים לפתח דימוי אלים אצל הילד כלפי עצמו.
אם אנחנו אומרים לילדה עם קושי בויסות שבא לידי ביטוי גם באכילה מופרזת – "תפסיקי כבר לאכול יא שמנה, דובה, בטטה" או כל ביטוי דומה אחר, הדרך להפרעת אכילה ופגיעה בדימוי גוף נסללת לה ממש על ידנו.
זהו מוקש הציניות.
הדבר שאותו אנו אומרים בציניות, לרוב מתוך תסכול או פחד, הופך להיות המציאות שאנחנו בוראים, בדיוק זו שרצינו להימנע ממנה.
אז בואו נשאיר את הציניות לעולם המבוגרים, תתייחסו להערות ציניות כמו אל אלכוהול - עד גיל 18 זה מחוץ לחוק ⛔️
מוקש #2 ציפיות לא מותאמות
עולם הילדים שונה מעולם המבוגרים. נוירולוגית, פיזיולוגית, רגשית, קוגניטיבית ועוד.
לעיתים אנחנו המבוגרים שוכחים את זה ושופטים ילדים בסטנדרט של מבוגרים.
לפני שמגיעים אליי לקליניקה אני מעבירה להורים שאלון שבין היתר מכיל את השאלה: ״מה המטרה שלשמה הגעתם?״ הורים לילדה בת 6, היפראקטיבית, אימפולסיבית, מאובחנת עם הפרעת קשב כתבו כך:
המטרה שלנו היא שהתקפי הזעם של בתנו יפסקו.
זו דוגמא לציפייה לא מותאמת.
אין לנו שום דרך להפסיק התקפי זעם של ילד. זה חלק מהמסע שלו. שלב בדרך שאנחנו צריכים ללמוד להכיל ולקבל כחלק מתהליך הגדילה ופיתוח החוסן הפנימי. אך לצפות שהתקפי הזעם יפסקו - זו ציפייה לא מותאמת שמהווה מוקש בהורות.
לילדים מותר לצעוק ולהשתולל כשהם כועסים/מתוסכלים (לנו לא…).
אנחנו כהורים יכולים לשים לעצמנו למטרה ״לדעת להתמודד בצורה מיטיבה עם התקפי הזעם״.
זה כן בשליטתנו.
יש הורים שמצפים מהילד שלהם, לשבת וללמוד בזום יום שלם כשהילד לבד בבית והם בעבודה - ישנם ילדים שהציפייה הזו לא מותאמת להם. יש ילדים שצריכים הכוונה מוגברת, תיווך ופיקוח או שנתעדף ונצמצם את המשימות לפי היכולת.זה לא אומר שאנחנו מוותרים לילד. זה אומר שאנחנו מגדירים מטרות ריאליות, מסייעים ומעודדים כשהילד עומד במטרות הקטנות והמותאמות, ואז הילד יפתח מוטיבציה להמשיך ולהתגייס למטרה הבאה.
ויש גם ציפיה לא מותאמת מילדים צעירים והיפראקטיביים לשבת בשולחן החג מההתחלה ועד הסוף, או לצפות שילדים ישחקו בשקט או שהם ידעו לעצור לבד את זמן המסך אחרי שימוש ממושך.
ציפיות לא מותאמות גוררות אכזבות ותסכול מיותר.
בואו נהיה ריאליים, גם אנחנו היינו פעם ילדים 😃 שלא ניפול במוקש הציפיות.
מוקש #3 התערבות בריבים
סיטואציה טיפוסית: הילדים שלנו רבים, מגיע אלינו אחד הילדים בוכה ומתלונן על האח השני ואנחנו עולים על המוקש ומתפוצצים.
מה קורה כשאנחנו מתערבים במריבות בין האחים?
💣 הילד שאנחנו כועסים עליו נכנס למשבצת ״המציקן״, ״הרע״
💣 הילד שאנחנו מגוננים עליו נכנס למשבצת ״החלש״, ״המסכן״
💣 התפקידים הללו מתקבעים בתפיסה של הילדים, גם מחוץ לבית.
💣 לרוב נשפוט מבלי שאנחנו באמת יודעים את העובדות
💣 הילדים לומדים איך להפעיל אותנו בצורה שלילית
אז מה כן?
תלוי במקרה.
כל עוד המריבה על אש קטנה, אפשר להניח לילדים להסתדר וע"י כך לאפשר להם לאמן את שרירי המיומנויות החברתיות שלהם.
אם המריבה חוצה גבול שהגדרנו (כמו אלימות), אנחנו פשוט מגיעים ומפרידים, בלי לשפוט או לנקוט עמדה. בלי לכעוס או לאבד שליטה. רק מוודאים שכל ילד הולך לפינה משלו להירגע.
ואם המריבה הולכת להתלקח ואנחנו רגועים ופנויים, אז אפשר לגלות מעורבות מבלי להתערב - לתווך, לשאול ולעזור לילדים למצוא פתרון בעצמם כשאנחנו בתפקיד של שיקופים ושאלת שאלות."אתה אומר שנפגעת מאחייך? והוא חטף לך את השלט? אז מה אפשר לעשות כששניים רוצים אותו דבר? מה אתם מציעים?"
ככל שנשכיל להבין שמריבות בין אחים זה שדה האימונים הטוב ביותר שנוכל להעניק לילדינו, שיאפשר להם להתמודד עם העולם בחוץ, כך נוכל להפסיק להתערב.
בוואקום שנוצר נוכל לגלות מעורבות ולעזור לילדים שלנו להתמודד עם תסכול, לנהל מו"מ ולמצוא את האיזון המדוייק עבורם בין התעקשות לפשרה.
מוקש #4 השוואות
💣"אני לא מבינה למה אתה לא יכול להיות כמו כולם"
💣 לאחיך זה בחיים לא היה קורה"
💣 "כמה החברים שלך קיבלו במבחן?"
💣 "תשב רגע בשקט כמו אחותך"
מחשבות ואמירות כאלה פוגעות בביטחון העצמי של הילד, מגדילות את הפער והתחרותיות בין אחים ובעיקר פוגעות בקשר שלנו עם הילד שמרגיש שלא מרוצים ממנו בהשוואה לאחר.
אנחנו עוסקים המון בהשוואות.
אנחנו משווים בין אחים
אנחנו משווים לילדים של אחרים
אנחנו משווים בין הילד שלנו לחלום שהיה לנו עלי
ואנחנו משווים בין עצמינו לבין הילד שלנו
כל אלה מוקשים!
מוקשים שמפילים אותנו לתסכול וגם את הילד שלנו.
ישנה רק השוואה אחת שהיא רלוונטית ובריאה - השוואה בין הילד לעצמו.
הסתכלות על ההתקדמות של הילד, בחינת ההתפתחות והגדילה של הילד שלנו יחסית לעצמו לאורך זמן.
בכל שאר ההשוואות אין שום תועלת – אז בואו נשחרר אותן. קודם כל במחשבות שלנו ואח"כ גם במילים.
כשעולה לנו השוואה, ננסה להתמקד בהתקדמות הספציפית של הילד יחסית לעצמו לאורך זמן.
ואם אין התקדמות, נעזור לו, ניתן לו כלים, דוגמא אישית, נעודד עד שנראה שיפור ואז נחגוג את השיפור.
כל ילד הוא עולם ומלואו, כל ילד מגיע לעולם עם מתנות ואתגרים, התפקיד שלנו לראות את המתנות של הילד שלנו ולשחרר את ההשוואות (והפנטזיות) שאינן רלוונטיות.
הערות