האם זה הגיוני ש"טיפה מהחושך מגרשת הרבה מהאור"?
השבוע בתחילת מפגש עם הורים שאלתי "מה נשמע בבית"?
וזו היתה התשובה (השמות בדויים):
האמא: זוועה, סיוט
אני: מה? ספרי?
האמא: היה בוקר סיוט, יאיר לא הסכים לקום, עשה הכל לאט, התחבר לזום בלי מצלמה, המחנכת כעסה והעיפה אותו מהזום. נמאס לי כבר מהבקרים האלה!
אני: מעבר להיום בבוקר, איך עבר השבוע? יצא לכם לתרגל את הכלים שלמדנו?
האבא: האמת שכן, היה שבוע ממש מוצלח, יאיר שיתף פעולה. וריקי ממש השתפרה, כמעט ולא צעקה על יאיר. אני יצאתי איתו לזמן איכות כמו שסיכמנו, הלכנו לרכב יחד והיה כיף והוא גם ממש פירגן לי שהיה לו נעים איתי.
האמא: כן, באמת יאיר ממש השתפר, אני מקפידה לחזק התנהגויות טובות ושמתי לב שהוא הרבה פחות מתנגד. כל פעם שרציתי לצעוק נזכרתי במנטרה שנתת לי וזה הצחיק אותי ולא צעקתי.
אני: מה עוד היה טוב השבוע?
האמא: עשינו טבלת זומים ומשימות וכל מה שיאיר לקח על עצמו הוא עשה (עשינו מו"מ ושיתפנו את המחנכת) ויחסית אליו הוא השתתף בהרבה זומים והיה פעיל.
אני: וואו, איזה כיף לשמוע. בואו נתחיל מחדש את הפגישה ותספרו לי "מה נשמע בבית"?
האבא: יש שיפור משמעותי, גם בתגובות שלנו וגם בהתנהגות של יאיר והאווירה בבית הרבה יותר טובה ורגועה. הבוקר היה עניין קטן, הערנו את יאיר די מאוחר והוא לא הרגיש נוח לעלות לזום כשהוא עדיין "הפוך" אז המחנכת הוציאה אותו מהשיעור.
מבחינה מדעית – טיפה מהאור דוחה הרבה מהחושך,
תדמיינו שאתם נכנסים עם פנס קטן למערה חשוכה.
אז למה המוח שלנו פועל אחרת?
ולפעמים טיפה מהחושך מכבה לנו את כל האור?...
כי זה הרגל...
אבל הרגלים אפשר לשנות.
לפני שאנחנו ממטירים בתלונות, כעסים, ביקורת, בואו ננשום, נודה על מה שיש (כלום לא מובן מאליו),
ניתן פרופורציות מותאמות לדברים,
נעשה זום אווט,
זה גם מודלינג מעולה לילדים עם הפרעת קשב שמתקשים בפרופורציות 
ובפרקטיקה -
מזמינה אתכם לסיים כל יום בכתיבה של 5 דברים טובים שקרו היום (אפשר לעשות את זה עם הילדים יחד).
לפעמים, כל מה שצריך לשנות, זה את נקודת המבט שלנו ואז אנחנו יכולים להנות ממציאות חיינו כפי שהיא (וגם כפי שהיא לא...)
הערות