לאחרונה מגיעים אליי לקליניקה זוגות הורים להדרכת הורים פרטנית, עם מכנה משותף.
כשאני שואלת אותם, מה הביא אותם אליי? כמעט כולם טוענים שקשה להם בבית והם צמאים לכלים להתמודדות עם הילדים, הילדים "לא שמים עלינו", "לא סופרים אותנו", נכנסים להתקפי זעם קשים, הבית הפך לבית משוגעים.
אחרי כמה שאלות שעל פניו לא נראות קשורות לבקשה של ההורים, אני רואה כמה דברים:
- הורים מותשים מהחיים
- הורים עובדים מהבית/מהמשרד ומנסים לשמור על שגרת עבודה רגילה למרות התקופה הפסיכית שאנחנו נמצאים בה, מנסים "לנהל" את הילדים מרחוק
- הורים חסרי אנרגיות ויכולת הכלה – צועקים, מענישים, מיואשים וחסרי אונים בתגובות מול הילדים.
- הזוגיות אי שם נדחקה לעדיפות אחרונה ושני ההורים ממורמרים אחד על השני.
- הורים שמדווחים שאין להם "מקור טעינה" – לא עושים ספורט, לא משקיעים בתחביב, אין זמן לחברים, שוכחים לאכול, לא מספיקים לישון.
- הורים מכורים לטלפון/ללקוחות וזמינים בכל רגע לכל צפצוף (וואטאפ, מייל, פייסבוק), מלבד לצרכים שלהם ושל הילדים שלהם.
אתם מצליחים לראות מה קורה כאן?
לפעמים ילדים פשוט משקפים לנו איך אנחנו נראים ומרגישים.
נראה לכם שמה שההורים זקוקים זה הדרכת הורים "קלאסית"? איך להציב גבולות...? איך לבנות סדר יום...?
או אולי רגע לעצור ולדייק – מה חשוב לי בחיים? איך אני דואג לייצר עבורי משאבים כדי שאוכל להשקיע אותם בילדים שלי?
איך אני מתגייס אחרת בתקופה הזו?
מעניין, אה?
אותי זה ממש מרגש כל פעם מחדש.
לראות איך הילדים שמים לנו מראה לפנים!
אפשר לצאת מהמעגל הזה ע"י אימון, הצבת מטרות לפי סדרי עדיפות ודיוק ההורה שאני רוצה להיות עבור ילדי.
מתחברים לתחושות?
בואו נדבר על זה.
אנחנו לא צריכים לסבול,
וגם לא הילדים שלכם.
זו תקופה לא פשוטה ועם עזרה חיצונית אפשר "לחשב מסלול מחדש".
אל תישארו לבד
הערות